<h1>אור זרוע — ב"ק</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ב"ק פ"ה ע"ב] אמר רבא קיטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת ועדיין הוא ראוי לשמור קישואין הילכך כל ימי חוליו רואין אותו כאלו הוא שומר קשואין ונותן לו שכר שומר קשואין. שיבר את רגלו נותן לו דמי רגלו ושוב אינו ראוי לשמור קישואין שצריך להלך סביב הגינה. הילכך נותן לו דמי השבת כל ימי חוליו כאילו שומר הפתח. סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחיים. חירשו נותן לו דמי כולו דהא אינו ראוי לכלום ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דע"כ לא מיירי באותו שקיטע ידו או שיבר רגלו. אלא אפי' באדם שלם שהרי האי דקאמר סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחיים. לאו היינו באותו ששיבר רגלו וקיטע ידו אלא באדם שלם דהא בשיבר רגלו אינו נותן לו אלא כשומר הפתח והיינו פחות מטחינת ריחיים. ותימה מדקאמר חרשו נותן לו דמי כולו מכלל דלא שוי ולא מידי. ובפ"ק דערכין [ב' ע"א] תנן חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין אלמא אית ליה דמי ושוי מידי. ומפרש ר"ת ז"ל דההיא בחרש בידי שמים והכא בחרשו בן אדם. ורבי' יצחק בר שמואל פירש דהכא מיירי באדם שאינו בר אומנות הילכך כשנתחרש אינו שוה כלום אבל התם כשיש לו אומנות שיש חרשים שהם בעלי מלאכה כדאמרי' בהניזקין [גיטין נ"ט ע"א] חרש רומז ונרמז.
<h2>דף ז:</h2>
[ב"ק ל"ג ע"ב] קדמו בעלי חובות והגבוהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו. בשלמא הזיק עד שלא חב לא עשה נזיקין קדמו. אלא חב עד שלא הזיק בעל חוב קדים ליה. ואפי' הזיק עד שלא חב נמי כיון דתפסיה בעל חוב קדים ליה ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. לא לעולם אימא לך מה שגבה גבה ושאני התם דאמר ליה ניזק אילו גבך הוה לאו מינך הוה מיגבי ליה דהאי תורא דאזקן מיניה משתלמנא. הכא סלקא שמעתין דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. והכי נמי ריש פ' אין נערכין [ערכין ז' ע"ב] דאמר רב אדא בר אהבה היו בידו חמש סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ארבע לשניה ואחת לראשונה יצא ידי שתיהן מ"ט בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. הילכך כשנתן ארבע לשניה היינו כפי אשר תשיג ידו שלא היה יכול ליתן החמישית לערך שניה. לפי שהיה משועבד לראשונה וכשנתן אחת לראשונה נמי יצא משום דהיינו כפי אשר תשיג ידו שלא היה לו יותר שכבר נתן לשניה ומה שגבה גבה. וה"ה אחת לשניה (ואחת) [וארבע] לראשונה. וכן המסקנא בפ' מי שהיה נשוי [כתובות צ' ע"א] לפי איכ' דאמ' דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומת. הראשונה קודמת לשניה. ואמרי' בגמ' מדקתני הראשונה קודמת לשניה ולא קתני הראשונה יש לה והשניה אין לה מכלל דאי קדמה שניה ותפשה לא מפקינן מינה. ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. לעולם [אימא לך] מה שגבה לא גבה ומאי קודמת לגמרי קתני כדתנן בן קודם לבת. איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה שניה ותפשה אין מוציאין אותה מידה. מכלל דאי קדמה שניה ותפשה מפקינן מינה. ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. לעולם אימא לך מה שגבה [גבה] ואיידי דבעי למתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה תנא נמי הראשונה קודמת לשניה. וקשה דתנן התם [צ"ג ע"ב] מי שהיה נשוי ארבע נשים ומת. הראשונ' קודמת לשניה ושניה לשלישית ושלישית לרביעי' ורביעית נפרעת שלא בשבועה. אמר בן ננס מפני שהיא אחרונה נשכרת אף היא לא תפרע אלא בשבועה. ואמרי' בגמ' במאי קמיפלגי אמר שמואל כגון שנמצאת אחת שדה שאינה שלו ובבע"ח מאוחר שקדם וגבה קמיפלגי ת"ק סבר מה שגבה לא גבה. ובן ננס סבר מה שגבה גבה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דכ"ע מה שגבה לא גבה וכו'. והשתא לשמואל כל הני שהבאתי הווין כבן ננס ולא כרבנן. ולרב נחמן אמר רבה בר אבוה הווין דלא ככ"ע. ותנן התם נמי [צ"ה ע"א] מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך. השניה מוציאה מיד הלוקח והראשונ' מיד השניה. אלמא סתמא דמתני' דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה [לא] גבה. ואתיא לרב נחמן ככ"ע. ולשמואל מתני' רבנן היא והוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם. הילכך בין לשמואל בין לרב נחמן כך הלכה דבע"ח מאוחר מה שגבה לא גבה. וקשיין אהדדי. ונראה לפרש דלישנ' קמ' דפרק מי שהיה נשוי דאסיק מה שגבה לא גבה לרב נחמן לכולי עלמא ולשמואל לרבנן. ואיכא דאמרי דאסיק מה שגבה גבה כבן ננס ואליבא דשמואל. ורב נחמן סבר כלישנא קמא דמה שגבה לא גבה ולית ליה איכא דאמרי. ותו נראה שאין להקשות מההיא דע"כ ליכא למשמע מינה כלום דמפרשינן בתרי גווני אלא שבעל התלמוד מדקדק בה לעמוד על עיקרה ולא אתבריר ליה. והך דהמניח בשמעתין נמי ליכא למיפרך מינה דה"ק ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ותפשוט מינה דלא גבה ואתיא כסתמא דפ' מי שהיה נשוי. וקא מהדר ליה דניזק שאני ולא תפשוט מינה דלא אתבריר אי אין חילוק בין שאר בע"ח לניזק ומה שגבה לא גבה. או דילמא שאני כדדחי ליה תלמודא ומה שגבה גבה הילכך ליכא למיפרך מינה. אלא ההיא דפ' אין (עורכין) [נערכין] ודאי קשה דאסיק מה שגבה גבה. וסתמא דמתני' מי שהיה נשוי דמה שגבה לא גבה. ואפילו תאמר דרב אדא בר אהבה כשמואל ס"ל דבבע"ח מאוחר פליגי ואיהו סבר כבן ננס דמה שגבה גבה. אכתי היכי שביק רבנן וסתמא דלקמן ועביד כבן ננס. הילכך צריך אתה לומר כמו שפסק רבינו חננאל זצ"ל בפ' מי שהיה נשוי בתחילתו. דההיא דערכין במטלטלין ולפיכך מה שגבה גבה. אבל במקרקעי כגון ההיא דפרק מי שהיה נשוי דאיירי בכתובה ובמקרקעי מה שגבה לא גבה. כך כתב בתחילתו. ולקמן בההיא דפ' דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דכ"ע מה שגבה לא גבה כתב וקיי"ל כוותיה והא דגרסי' בפ' אין (מעריכין) [נערכין] בענין ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה לא משגיח' עלה. חדא דלא איתמר הילכתא דדייני כי האי. ותו איכא למימר הנ"מ בהקדש שהמאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה דאין הקדש מוציא מיד הקדש אבל הדיוט מוציא מיד הדיוט וכן הלכה. עכ"ל. וקצת סתרי אהדדי הני תרי לישני דלעיל דאוקימ' לההיא דערכין במטלטלי. והכא מפרש טעמא דאין הקדש מוציא מיד הקדש משמע אפילו (במטלטלי) במקרקעי. מיהו לא תיקשי דאין הכי נמי שכך סובר הגאון דאין הקדש מוציא מיד הקדש ואפי' גבה מקרקעי. וההיא דריש פרקין דאוקמא במטלטלי משום ההוא לישנא דאיכא דאמרי דאסיק מה שגבה גבה ואוקמינן במטלטלי. וסובר רבינו חננאל זצ"ל דמלוה בשטר כגון כתובה דאיכא שטר כתו' ושעבוד קרקעות אי קדם בע"ח מאוחר וגבה קרקעות מה שגבה לא גבה. ואי קדם וגבה מטלטלין מה שגבה גבה. והקדש אפילו קדם וגבה מקרקעי מה שגבה גבה דאין הקדש מוציא מיד הקדש. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל בפ' מי שהיה נשוי. ורב נחמן אמר רבה בר אבוה דכולי עלמא מה שגבה לא גבה. וקיי"ל מה שגבה לא גבה. וההיא דפ' אין נערכין דאמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. קא חזינא לרב שרירא גאון זצ"ל דכתב הכי איכא למימר הני מילי בהקדש דאין הקדש מוציא מידי הקדש אבל הדיוט מוציא מיד הדיוט ולפיכך מה שגבה לא גבה. ה"מ במקרקעי אבל במטלטלי מה שגבה גבה דלית בהו דין קדימה משום דלית בהו קלא דאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו. עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה הימנו מ"ט האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא. עכ"ל. ושור תם שהזיק דין מקרקעי אית ליה כדאמ' לעיל בשמעתין בהמניח דכיון דנגח קלא אית ליה תורא דנגחנא קרו ליה. הילכך הזיק עד שלא חב. אם קדם בע"ח ותפס מוציאין אותו מידו. ואפילו בלא טעמא דא"ל ניזק אי הוה גבך לאו מינך הוינא מגבי ליה. הילכך אפילו מלוה בשטר אם קדם בע"ח מאוחר ותפס מטלטלי אין מוציאין מידו. אבל תפס מקרקעי מוציאין מידו. ויש לתמוה היכי הוה ס"ד למימר בתפס מקרקעי דאין מוציאין מידו. ותו לבן ננס אליבא דשמואל דאמר מה שגבה גבה ואין מוציאין מידו מאי שנא מלוקח שבע"ח מוציא מידו. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דעדיף בע"ח מלוקח שלא תנעול דלת בפני לוין. וכן כתובת אשה משום חינא. וכי תימא אי אמרת מה שגבה גבה איכא נמי נעילת דלת מבע"ח קמא. לא היא הואיל ואי קדם וגבה אין מוציאין מידו אבל אי אמרת דבע"ח מאוחר מה שגבה לא גבה ומוציאין מידו איכא נעילת דלת הואיל ומפסיד לגמרי. אבל ההיא דערכין אתיא בגמגום דאסיקי מה שגבה גבה. והתם ליכא לא נעילת [דלת] ולא טעם דחינא.
<h2>דף יד:</h2>
[ב"ק ל"ג ע"א] מתני' שני שוורין תמין שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק. פי' שמין מה שהזיקו של זה יותר על נזקו של זה. ובאותו מותר מה שהזיק משלם את החצי. שניהם מועדין משלמין במותר נזק שלם. אחד תם ואחד מועד מועד בתם משלם במותר נזק שלם. כלומר אם הוא הזיק את התם יותר ממה שהזיקו תם משלם את כל המותר. תם במועד משלם במותר חצי נזק. וכן שני אנשים שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם. אדם בשור המועד ושור המועד באדם משלמין במותר נזק שלם. אדם בתם ותם באדם. אדם בתם משלם במותר נזק שלם ותם באדם משלם במותר חצי נזק. ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם. ת"ר כמשפט הזה יעשה לו כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם. אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם. ר' עקיבא אומר כמשפט הזה יעשה לו כתחתון ולא כעליון משפט התחתון משתעי במועד דכתיב [שמות כ"א] אם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד וגו' וכתיב [שם] אם כופר יושת עליו או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו. דמשמע כמשפט שור המועד ולא כמשפט [שור] תם דכתיב כי יגח שור את איש וגומר. יכול משלם מן העליה ויהיה כמועד לכל דבריו אפי' לשלם מן העליה ת"ל יעשה לו. מגופו משלם ולא מעליה. ואם אינו שוה כל החבלה יפסיד הניזק ואינו נוטל אלא שור. ורבנן האי זה למה לי לפוטרו מארבעה דברים דהכי משמע משפט זה יהיה לו לשלם ולא משפט אדם החובל בחבירו. ור"ע נפקא ליה [ויקרא כ"ד] מאיש כי יתן מום בעמיתו ולא שור בעמיתו. ורבנן אי מההיא הוה אמינא צער לחודיה משום דלא חסר ביה ממונא והוי קנס אבל ריפוי ושבת דחסר ממונא אימא כי נזק נינהו וליחייב קמ"ל קרא יתירא כמשפט הזה יעשה לו דשור שהזיק את האדם פטור מד' דברים. לעיל בפ"ק [ה' ע"א] אמרי' דתבריה ר"ע לגזיזיה. ויש מפרשים דהדר ביה ממאי דאמר תם שחבל באדם משלם נזק שלם. מדקתני בברייתא שמשלם מגופו. שגגה היא דר"ע כמשפט שור המועד קאמר כדפרי'. ורש"י פי' התם דכיון דמשלם מגופו א"כ זימנין דליכא נזק שלם כשאין השור שוה כדי נזקו. וקשה מ"מ ליתני תרי גווני שור כיון דזימנין איכא נזק שלם. ופי' ר"ת זצ"ל הא תבריה ר"ע לגזיזיה דכיון דאינו משלם אלא מגופו אי אפשר למיתני' בהדי אבות דאמרי' לעיל בההיא שמעתתא דלהכי קרי להו אבות משום דכולהו כאבות הן לשלם ממיטב.
<h2>דף כד.</h2>
[ב"ק ק"ב ע"ב] אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין שמין לו לא בכסות אשתו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. ופרכינן אמאי לימא מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה אלא משום דשליחות' קא עביד כידה דמי. אמר ר' אבא לא כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו. מתקיף לה רב זעירא וכי דעתו של אדם על תפילין דתנן המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין א"ל אין קסבר מצוה קא עבידנא. אבל בכסות אשתו ובניו לא משום איבה. מתקיף לה ר' הושעיא והלא חייבי ערכין שנו כאן ותנן חייבי ערכין ממשכנין אותן וכי דעתו של אדם למשכנו אלא אמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה לאשתו ובניו כסותו מעיקרו. ופר"ח זצ"ל דשנויא דר' אבא שינויא הוא ופי' רש"י חדשים לרבותא נקט. ונר' דבעי למימר לא מיבעי' כסותם הישנים שכבר נתנם להם ובאו לידם דלא מצי להקדיש ולא מצי גזבר למשקלינהו בערכו אלא אפי' חדשים שעדיין לא באו לידם אלא שצבען לשמן ולקחן לשמן נמי לא מצי להקדיש ולא מצי גזבר למשקלינהו בערכו וטעמא כדשני ר' אבא דנעשה כמי שהקנה להם ובאו לידם. הילכך נראה בעיני אני המחבר ללמוד מיכן שאין אדם יכול למכור בגדי אשתו שנתנם לו דק"ו להדיוט דהשתא להקדיש ולמישקל בערכו גזבר דלגבוה לא ק"ו לזבוני להדיוט דלא. ואפי' אם אין לו במה להתפרנס אינו רשאי למכור אפילו תכשיטי שבת שלה דכי היכי דאיהו נפשיה לא מחייבי ליה ב"ד למכור כלי שבת כי ההיא דשלהי מסכת פאה ירושלמי דא"ר חנינא כלי רגל וכלי שבת אין מחייבין אותו למכור אלא מתפרנס מן הכיס. הכי נמי הכא יתפרנס מן הכיס ואל ימכור כלי רגל וכלי שבת של אשתו שהרי כבר נתנם לה וזכתה בהם ואפי' חדשים שלקחם לשמה זכתה בהם כר' אבא אע"ג דלא באו לידה ולא מצי להו להקדיש ולא מצי נמי גזבר למישקלינהו בערכו הכי נמי וכ"ש דלא מצי לזבונינהו. והכי נמי איתא בכתובות דתנן בפ' מציאת האשה [ס"ו ע"א] פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדה חמש עשרה מנה וכנגד השומא הוא פוסק פחות חומש פי' שאם הכניסה לו תכשיטיה ששמו אותם באלף דינרין הוא פוסק פחות חומש דהיינו שמונה מאות ואמ' עלה בירושלמי [כתובות פ"ו ה"ג] מה ראו לומר בכספי' אחד ומחצה ובשום פחות חומש אמר ר' יוסי בר חנינא שמין דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות את כליה ולפחות אותן. שמין דעתו של איש שהוא רצה לישא וליתן בהן ולעשות באחד ומחצה. אמר ר' יוסי זאת אומרת שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו. הא למדת בפי' דלא מצי איניש לזבוני כלי אשתו. מיהו מההיא לא שמעינן אלא כליה שהכניסה עמה אבל כלים שנתן לה בעלה לא שמעינן מהתם אלא משמעתין שמעינן לה כדפרי'. הילכך לא שנא כליה שהכניסה עמה לא שנא כליה שנתן לה בעלה כולהו לא מצי בעלה לזבונינהו. כך נראה בעיני אני יצחק בר משה נב"ה המחבר.
<h2>דף כו:</h2>
תנן בפ' יש נוחלין [ב"ב קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב. מכר האב מכורין עד שימות מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב. איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח. רשב"ל אמר קנה לוקח. ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח כי קתני מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב הא כי מיית האב אית ללוקח דלא מית הבן בחיי האב דאתו להו לידיה דבן אבל מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן כי מיית האב נמי לית ליה ללוקח. אלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי וכי זבין לאו דידיה זבין. ורשב"ל אומר קנה לוקח כי קתני מתני' מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב הא כי מיית האב מיהא אית ליה ללוקח לא שנא לא מת הבן בחיי האב דאתו לידיה דבן לא שנא מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן דקנה לוקח. אלמא קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וכי זבין דידיה זבין. וקיי"ל כרשב"ל כדאסקינן להדיא דאנן השתא בין ר' ירמיה בר אבא בין רב יהודה כרשב"ל סביר' להו. ופ' החולץ [יבמות ל"ו ע"ב] פסיק רבא להדיא כרשב"ל. וכן פר"ח זצ"ל דהילכתא כדרשב"ל וליתא לדר"י. וכן פסק רב האי גאון זצ"ל בשער רביעי דהילכתא כרשב"ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ופסק נמי כר' יהודה גבי עבד דתניא לקמן [צ' ע"א] המוכר את עבדו לחבירו ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום ר' מאיר אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו שני אינו בדין יום או יומים מפני שאינו תחתיו קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. ר' יהודה אומר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו ראשון אינו בדין יום או יומים מפני שאינו כספו קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ר' יוסי אומר שניהם ישנן בדין יום או יומים זה מפני שהוא תחתיו וזה מפני שהוא כספו. ר' אלעזר אומר שניהם אינן בדין יום או יומים זה מפני שאינו תחתיו וזה מפני [שאינו] כספו. ופסק כר' יהודה דקנין פירות מראשון לאו כקנין הגוף דמי וכן פר"ח זצ"ל דקיי"ל כר' יהודה דסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. דלית הילכתא כר' אלעזר. והא דאמר אמימר לקמן איש ואשה שמכרו נכסי מלוג לא עשו ולא כלום כמאן כר' אלעזר. כמאן אזלא הא דתניא מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אין יוצאין בראשי אברים שאינם חוזרי' כמאן א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמרי' משמיה דרבה הא מני ר' אלעזר היא לאו אמר ר' אלעזר כספו המיוחד לו ה"נ עבדו המיוחד לו. פר"ח זצ"ל דאלו תנאים כולם קודם תקנת אושא כי היכי דלא תיקשי לן הילכתא אהילכתא.
